ביקורת: "צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים"
מאת: נהוראי מבורך כחלון
אני מעריץ גדול מאוד של צבי הנינג'ה, באמת. אני יודע שהיום כמעט כל ילד שלישי אומר את זה, אבל אני בהחלט רציני בנוגע לזה. ולא, ההערצה שלי היא לא כלפי סדרת הטלוויזיה ההיא משנות ה-90, לא כלפי אחת משתי הסדרות שבאו אחריה, וגם לא כלפי אחד מחמשת הסרטים שיצאו עד כה (שרק אחד מהם באמת היה טוב), אלא כלפי הקומיקס. כן, יש לצבי הנינג'ה קומיקס (הרבה לפני שהייתה להם איזושהי סדרת טלוויזיה או סרט קולנוע), וכן, הקומיקס הזה טוב, וליתר דיוק - אחד מהטובים ביותר.
האהבה הענקית שלי לצבי הנינג'ה ממלאת אותי כבר שנים בתשוקה ובציפייה לכך שיום אחד, אולי, יגיע אדם צדיק ויירא שמיים שיעשה צדק עם הדמויות הכה נהדרות ויעבד אותן למסך הגדול בצורה ראויה. לא כקבוצה של בדחנים, כקבוצה של ארבעה נינג'ות בוגרות ועמוקות. אבל זה קרה רק פעם אחת, ב-1990, ומאז כל מה שזכיתי לראות מהצבים היה עלבון לאינטליגנציה. אבל משום מה, באמת ובתמים ציפיתי והעליתי תקוות שהסרט החדש, "צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים", יעשה חסד סוף סוף עם הדמויות הכה אהובות, אלא שאף על כל ציפיותיי התאכזבתי והמציאות סתרה לי בפנים.
לאחר הסרט הקודם (שבקצרה, היה זוועה וכדאי לכם להתרחק ממנו ככל האפשר), בו הם הביסו את הטרוריסט הידוע לשמצה "שרדר", צבי הנינג'ה, הלא הם דונטלו, לאונרדו, מיכלאנג'לו ורפאל, ממשיכים בחייהם ה"רגילים" בהסתתרות ומחייה בצללים. הארבעה מנסים להתגבש כקבוצה, וכמשפחה, אך מתפרקים בעקבות חילוקי הדעות ביניהם אודות המשך חייהם בצללים וההתרחקות מבני האנוש. לא די בכך, הם נאלצים להתמודד פעם נוספת עם שרדר ועם בעלי בריתו החדשים בקסטר סטוקמן וביבופ ורוקסטדי, ועם איום עולמי חדש וקטלני בדמות שר המלחמה מהחלל קראנג, זאת כשהם מסתייעים בבעלי בריתם האנושיים אפריל או'ניל, ורן פנוויק וקייסי ג'ונס.
וכאן, בעיקר, הסרט נופל. הוא מנסה, בצורה מעצבנת ונואשת עד רחמים, להיות יותר מידי דברים בבת אחת. הסרט כולל בתוכו, בסך הכל, שבע עלילות, מספר בהחלט לא מבוטל, שנדחס לתוך סרט אחד בצורה צפופה כשהוא הורס כל אחת מהן בזו אחר זו. וכמעט לכל עלילה (כמעט לכל עלילה, לא לכולן) יש פוטנציאל גבוה ליצור סיפור מרשים בתחכום ובעומק שיגרום לצופה להתעניין בו, אך קצת קשה להתמקד בסיפור אחד ולהתחבר אליו כשבמקביל אליו נמצאים שישה נוספים. הסרט הזה הוא אולטרה הפרעת קשב, והדרך בה הוא מנסה לתמרן בין כל סיפוריו פשוט מעצבנת ומעוררת זעם.
אבל מילא, אם הסיפורים היו נעשים בצורה טובה, לפחות אחד מהם, אך לא, כל אחד כשלעצמו הוא כישלון מרשים בגריעות שלו. באף עלילה אין אפילו ניסיון או מאמץ כלשהו להציג עומק ותחכום ולעניין את הצופה, כל אחת גרועה יותר מקודמתה. כל אחת כוללת בה את הגימיק שלה, הניסיון המטופש למשוך את הצופה, וכל אחת גם מתעקשת לכלול בה "הומור", גם אם לחלוטין אין בו צורך. מבין שבע עלילות שונות (שבע!), לא מצאתי אחת שהצליחה, לאורך כל הסרט, לעניין אותי ולהציג איזשהו עומק או תחכום, כולן היו פשוט סתמיות.
דווקא בסיפור שכן יכל לכלול בו עומק, הלא הוא התפרקות ארבעת הצבים הן כקבוצה והן כמשפחה, נעשית העבודה הגרועה ביותר, והניסיונות לכלול עומק כלשהו הם פשוט מגוחכים וחסרי כל דרמה או רגש, אבל מה שכן, משום מה יש בהם לא מעט הומור. הרי, צבי הנינג'ה זה לילדים, וילדים אוהבים הומור, ואם ילדים אוהבים משהו הם משלמים עליו כסף. אז, כן המניעים ברורים.
ואוי, אם כבר נגענו במילה "מניעים" - זה לא משהו שתמצאו בסרט. אף דמות בסרט אינה זוכה לאיזשהו "סיפור מקור", המניעים שלה לפעולותיה, כמו שכל דמות צריכה. כך למשל, לא מוסבר למה לאונרדו מתעקש כל כך להיות המנהיג, למה רפאל כל כך מתעקש שלאונרדו לא יהיה המנהיג, למה קראנג רוצה לכבוש את כדור הארץ ומיהו בכלל, למה שרדר משתף איתו פעולה בהחלטה של פחות מדקה, למה קייסי ג'ונס בוחר להילחם בפשע ולעזור לצבים בהחלטה של פחות מדקה, למה (שימו לב - ספוילר!) בני האנוש מקבלים את הצבים ונותנים בהם אמון וביטחון בהחלטה של פחות מרגע.
הסרט נע במהירות ולא נותן הסברים לאף אחת משבע עלילותיו, ואף אחת מהן לא מצדיקה את קיומה העלילתי. יחסית לאורך של 112 דקות, הקצב של הסרט די מהיר, אפילו יותר מידי מהיר. הקפיצות מנקודה אחת לאחרת בסרט הן מהירות ויוצרות בלגן ובלבול גדול אצל הצופה, שגורם לו לקושי בהבנה הכללית של העלילה ושל האירועים האחרונים. רגע אחד אתה פה, ורגע אחד אתה שם, אבל היי, למי אכפת אם באמת אין קשר לפה ולשם ושאתה סתם מתבלבל.
אבל למרות הקצב המאד מאד מהיר, הסרט איטי כמו צב. אורכו הוא 112 דקות, הלא הן כשעה ושלושה רבעים, כמעט שעתיים שלמות, מסגרת הזמן הארוכה הזו לא מקבלת הצדקה לאורכה הגדול, והסרט כולו מרגיש כמו מריחה אחת גדולה, כזו שהיא מאוד צפויה ואתה כבר יודע מה יקרה בסופה אבל אתה עדיין נמרח בה על שטויות והגיגים מיותרים. ברצינות, במהלך הצפייה בסרט פיהקתי לא מעט ונאלצתי להחזיק את עיניי ממש חזק כדי לא להירדם, עד כדי כך, וזה עוד ביום שהייתי מאוד ערני.
בסופו של דבר, לאחר כמעט שעתיים, הדמויות חוזרות, לדאבוני, לאותה הנקודה בה הן היו בהתחלה, אין איזושהי התקדמות אמיתית ומשמעותית והן לא מתפתחות בצורה כלשהי. הצבים בתחילת הסרט היו משפחה מאוחדת, באמצע הם התפרקו, ובסוף הם חוזרים להיות משפחה מאוחדת; שרדר בתחילת הסרט היה מובס וכלוא, באמצע הוא השתחרר, ובסוף הסרט הוא חוזר להיות מובס וכלוא; הדוגמאות רבות מכדי לפרט, באמת. אבל יש שתיים שצריך להתעכב עליהן:
1. ספלינטר - הוא התחיל את הסרט כמועקה מיותרת שלא תורמת לעלילה, וסיים את הסרט במועקה מיותרת שלא תורמת לעלילה. סדרת הסרטים הנוכחית שוחטת אותו, הורסת את אחת מדמויות הקומיקס הטובות ביותר בזה שהיא נותנת לו 6 שורות בלבד, שלא באמת משפיעות על העלילה (או אחת מהשבע). ההופעה שלו בסרט הייתה מיותרת, וכל רגע בו הוא הופיע סתם בזבז זמן. ברצינות, ספרתי - היו לו רק 6 שורות.
אני מעריץ גדול מאוד של צבי הנינג'ה, באמת. אני יודע שהיום כמעט כל ילד שלישי אומר את זה, אבל אני בהחלט רציני בנוגע לזה. ולא, ההערצה שלי היא לא כלפי סדרת הטלוויזיה ההיא משנות ה-90, לא כלפי אחת משתי הסדרות שבאו אחריה, וגם לא כלפי אחד מחמשת הסרטים שיצאו עד כה (שרק אחד מהם באמת היה טוב), אלא כלפי הקומיקס. כן, יש לצבי הנינג'ה קומיקס (הרבה לפני שהייתה להם איזושהי סדרת טלוויזיה או סרט קולנוע), וכן, הקומיקס הזה טוב, וליתר דיוק - אחד מהטובים ביותר.
האהבה הענקית שלי לצבי הנינג'ה ממלאת אותי כבר שנים בתשוקה ובציפייה לכך שיום אחד, אולי, יגיע אדם צדיק ויירא שמיים שיעשה צדק עם הדמויות הכה נהדרות ויעבד אותן למסך הגדול בצורה ראויה. לא כקבוצה של בדחנים, כקבוצה של ארבעה נינג'ות בוגרות ועמוקות. אבל זה קרה רק פעם אחת, ב-1990, ומאז כל מה שזכיתי לראות מהצבים היה עלבון לאינטליגנציה. אבל משום מה, באמת ובתמים ציפיתי והעליתי תקוות שהסרט החדש, "צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים", יעשה חסד סוף סוף עם הדמויות הכה אהובות, אלא שאף על כל ציפיותיי התאכזבתי והמציאות סתרה לי בפנים.
וכאן, בעיקר, הסרט נופל. הוא מנסה, בצורה מעצבנת ונואשת עד רחמים, להיות יותר מידי דברים בבת אחת. הסרט כולל בתוכו, בסך הכל, שבע עלילות, מספר בהחלט לא מבוטל, שנדחס לתוך סרט אחד בצורה צפופה כשהוא הורס כל אחת מהן בזו אחר זו. וכמעט לכל עלילה (כמעט לכל עלילה, לא לכולן) יש פוטנציאל גבוה ליצור סיפור מרשים בתחכום ובעומק שיגרום לצופה להתעניין בו, אך קצת קשה להתמקד בסיפור אחד ולהתחבר אליו כשבמקביל אליו נמצאים שישה נוספים. הסרט הזה הוא אולטרה הפרעת קשב, והדרך בה הוא מנסה לתמרן בין כל סיפוריו פשוט מעצבנת ומעוררת זעם.
אבל מילא, אם הסיפורים היו נעשים בצורה טובה, לפחות אחד מהם, אך לא, כל אחד כשלעצמו הוא כישלון מרשים בגריעות שלו. באף עלילה אין אפילו ניסיון או מאמץ כלשהו להציג עומק ותחכום ולעניין את הצופה, כל אחת גרועה יותר מקודמתה. כל אחת כוללת בה את הגימיק שלה, הניסיון המטופש למשוך את הצופה, וכל אחת גם מתעקשת לכלול בה "הומור", גם אם לחלוטין אין בו צורך. מבין שבע עלילות שונות (שבע!), לא מצאתי אחת שהצליחה, לאורך כל הסרט, לעניין אותי ולהציג איזשהו עומק או תחכום, כולן היו פשוט סתמיות.
דווקא בסיפור שכן יכל לכלול בו עומק, הלא הוא התפרקות ארבעת הצבים הן כקבוצה והן כמשפחה, נעשית העבודה הגרועה ביותר, והניסיונות לכלול עומק כלשהו הם פשוט מגוחכים וחסרי כל דרמה או רגש, אבל מה שכן, משום מה יש בהם לא מעט הומור. הרי, צבי הנינג'ה זה לילדים, וילדים אוהבים הומור, ואם ילדים אוהבים משהו הם משלמים עליו כסף. אז, כן המניעים ברורים.
ואוי, אם כבר נגענו במילה "מניעים" - זה לא משהו שתמצאו בסרט. אף דמות בסרט אינה זוכה לאיזשהו "סיפור מקור", המניעים שלה לפעולותיה, כמו שכל דמות צריכה. כך למשל, לא מוסבר למה לאונרדו מתעקש כל כך להיות המנהיג, למה רפאל כל כך מתעקש שלאונרדו לא יהיה המנהיג, למה קראנג רוצה לכבוש את כדור הארץ ומיהו בכלל, למה שרדר משתף איתו פעולה בהחלטה של פחות מדקה, למה קייסי ג'ונס בוחר להילחם בפשע ולעזור לצבים בהחלטה של פחות מדקה, למה (שימו לב - ספוילר!) בני האנוש מקבלים את הצבים ונותנים בהם אמון וביטחון בהחלטה של פחות מרגע.
הסרט נע במהירות ולא נותן הסברים לאף אחת משבע עלילותיו, ואף אחת מהן לא מצדיקה את קיומה העלילתי. יחסית לאורך של 112 דקות, הקצב של הסרט די מהיר, אפילו יותר מידי מהיר. הקפיצות מנקודה אחת לאחרת בסרט הן מהירות ויוצרות בלגן ובלבול גדול אצל הצופה, שגורם לו לקושי בהבנה הכללית של העלילה ושל האירועים האחרונים. רגע אחד אתה פה, ורגע אחד אתה שם, אבל היי, למי אכפת אם באמת אין קשר לפה ולשם ושאתה סתם מתבלבל.
אבל למרות הקצב המאד מאד מהיר, הסרט איטי כמו צב. אורכו הוא 112 דקות, הלא הן כשעה ושלושה רבעים, כמעט שעתיים שלמות, מסגרת הזמן הארוכה הזו לא מקבלת הצדקה לאורכה הגדול, והסרט כולו מרגיש כמו מריחה אחת גדולה, כזו שהיא מאוד צפויה ואתה כבר יודע מה יקרה בסופה אבל אתה עדיין נמרח בה על שטויות והגיגים מיותרים. ברצינות, במהלך הצפייה בסרט פיהקתי לא מעט ונאלצתי להחזיק את עיניי ממש חזק כדי לא להירדם, עד כדי כך, וזה עוד ביום שהייתי מאוד ערני.
בסופו של דבר, לאחר כמעט שעתיים, הדמויות חוזרות, לדאבוני, לאותה הנקודה בה הן היו בהתחלה, אין איזושהי התקדמות אמיתית ומשמעותית והן לא מתפתחות בצורה כלשהי. הצבים בתחילת הסרט היו משפחה מאוחדת, באמצע הם התפרקו, ובסוף הם חוזרים להיות משפחה מאוחדת; שרדר בתחילת הסרט היה מובס וכלוא, באמצע הוא השתחרר, ובסוף הסרט הוא חוזר להיות מובס וכלוא; הדוגמאות רבות מכדי לפרט, באמת. אבל יש שתיים שצריך להתעכב עליהן:
2. אפריל או'ניל - היא מתחילה את הסרט כסקסיסטית המיותרת שמקומה לא ברור, ומסיימת את הסרט כסקסיסטית המיותרת שמקומה לא ברור. עוד בעשרים הדקות הראשונות מייגן פוקס כבר לא מתאפקת וחושפת את בטנה החטובה, בסקסיסטיות מיותרת, מוחפצת, מגעילה ומבזה שהייתה מיותרת ולא הייתה צריכה להיעשות. בכלל, כל הדמות הזו מיותרת, אך בסרט הזה, לפחות באופן יחסי לסרט הקודם, תפקידה קטן, כך שלא סובלים לאורך זמן רב את "כישורי המשחק" של מייגן פוקס.
"צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים" הוא שיא אכזבתי בשנה הנוכחית, סרט שבאמת ציפיתי שיהיה טוב, אבל בסוף הוא היה רע בכל קנה מידה. הוא כושל כמעט בכל מובן, ופרט לכמה סצנות בודדות טובות (ביבופ ורוקסטדי!), אין בו שום דבר טוב אחר. הדרמה חיוורת למדי, האקשן משעמם וההומור ילדותי. ילדים כנראה יאהבו, כי הם הרי נוטים לאכול את כל מה שמציעים להם, אך אלו שמחפשים סרט באמת טוב בעל רבדים כלשהם, ישנאו כל רגע. כל שנותר הוא לקוות שלא יהיה המשך, ושאולי מישהו יניח את הדמויות האהובות בצד וייתן להן קצת מנוחה.
בשורה התחתונה - "יוצאים מהצללים" הוא סרט סביר-מינוס-מינוס שילדים יאהבו אך מחפשי רבדים לא יאהבו. הוא טוב יותר מקודמו, אך בעולם של צבי הנינג'ה, טוב הוא מושג יחסי.
בכלל, כל הדמויות בסרט מיותרות וגרועות בזו אחר זו. הצבים אמנם קיבלו את אור הזרקורים, בניגוד לסרט הקודם בו היו לא יותר מדמויות משנה, אך הם לא מצדיקים את הבמה שניתנת להם: דונטלו מיותר ולא תורם לעלילה; לאונרדו באובר-אקטינג רציני ומגוחך; מיכלאנג'לו מעורר רחמים כניסיון להיות אתנחתא קומית; ורפאל מבוזבז בצורה פשוט עצובה. אבל יותר משהם כתובים רע, הם עשויים רע - לכידת התנועה אמנם עושה אותם לפרטי פרטים ובצורה די מרשימה, אבל אחרי הכל - צבי הנינג'ה הם לא בגודל שני מטר ומפלצתיים בגודל של כריס כריסטי.
ובנוסף להם ישנם גם ספלינטר, אפריל או'ניל, שרדר וקראנג עליהם כבר דיברתי, ואז קייסי ג'ונס. מדובר בהחלט בדמות עמוקה עם פוטנציאל גדול, אך היא מתבזבזת בסרט הזה על "שורות מחץ" דביליות ובהחלט מיותרת, לא תורמת לדבר וברוב הזמן רק מעיקה. פיתוח מערכת היחסים שלה עם אפריל נעשה בהחלטה של פחות מדקה בסצנה בודדה בסוף הסרט. ובכלל, אנחנו זוכים לצפות במסיכת ההוקי הידועה רק בסצנה קצרה אחת. אבל התלונות שלי הן דווקא לא כלפי סטיבן אמל, אלא כלפי התסריטאים העצלנים והלא-מוכשרים בעליל שלא רק הרסו את ג'ונס, אלא הרסו גם את כל השאר.
טוב, כמעט כל השאר. ישנם ביבופ ורוקסטדי, שהפתיעו אותי מאוד לטובה. אז כן, אין להם סיפור מקור כלשהו או מניעים, ולא מוסבר למה מכל החיות הם הפכו דווקא לקרנף ולחזיר, אבל הם מאוד מצחיקים ודי מגניבים, ומעתיקים את פאן הקומיקס של שתי הדמויות בצורה כמעט מדויקת. הסצנות שלהם הן באמת כיף מטורף שגורם לצופה סוף סוף להתעניין במה שקורה על המסך, אך הן לא מתקשרות לעלילה בצורה ברורה ומצדיקות את עצמן, וכמו כמעט כל השאר - מיותרות.
ועוד בנוגע לדמויות: אין עקביות בהן. בסרט הקודם, למשל, גילם את בקסטר סטוקמן טוד פרימן, אך בסרט הזה הוא מגולם על ידי טיילר פרי שבהחלט לא דומה לו. וגם קראי הוחלפה (וזה לא משנה, כי בכלל לא טרחו לתת לה אפילו שורה אחת בסרט). ושרדר, גולת הכותרת, הוחלף גם הוא, ולאחר שבסרט הקודם פניו בכלל לא הופיעו, אך ראשו התגלה כמלא צלקות, בסרט הזה אנחנו זוכים לגרסה חדשה שבכלל לא קשורה לגרסה הקודמת. אם עושים סרט המשך, כללי הא' ב' הם לשמור על המשכיות, אבל כנראה שכאן אף אחד לא שם על זה פס.
אבל מילא, אחרי כל זה (ויש הרבה מ"זה", כמו ששמתם לב), ציפיתי שאולי, מי יודע, לפחות האקשן והפעולה בסרט יהיו מעניינים ומרשימים, ושסצנת השלג מהסרט הקודם שהייתה הדבר הטוב היחיד בו, אולי תשתחזר. אבל התבדיתי, ציפיותיי לקרבות "אפיים" ו"עוצרי נשימה" נענו בגיחוך מצד הסרט, שבקושי נתן לי קרבות, וכשכן נתן, הם היו דביליים ומשעממים. אפילו הקרב הסופי של הסרט, שכל כך ניסה לעניין ולהיות איזושהי "נקודת שיא", לא עניין והיה פשוט דבילי.
אגב הסוף, הוא לא באמת סוגר את הסיפור הארוך והמתיש, הוא רק נותן לו נקודת אמצע ומכין אותו לקראת העתיד לבוא, הרי זה הסרט השלישי. אפשר, אולי, לראות בזה נקודה חיובית, שאולי הסרט הבא סוף סוף יהיה "טוב", כי הסרט קודם הכין לו את הקרקע לכל, אבל זו גם נקודה שלילית, כי קיבינימט, לא באתי לצפות בסרט שנחתך באמצע ומהווה בסך הכל פרולוג, באתי לצפות בסרט שלם וסגור.
בשורה התחתונה - "יוצאים מהצללים" הוא סרט סביר-מינוס-מינוס שילדים יאהבו אך מחפשי רבדים לא יאהבו. הוא טוב יותר מקודמו, אך בעולם של צבי הנינג'ה, טוב הוא מושג יחסי.
ציון סופי: 3 מתוך 10
אם אגב, משום מה, החלטתם מסיבה כלשהי לצפות בסרט (במצב היפותטי, כן? הסיכויים שתרצו לצפות בזה מרצונכם הם לא סבירים), דעו כי מוקרנות לו שתי גרסאות - אחת בשפת המקור, אנגלית, ואחת בשפתנו, עברית (בכל זאת, חברת ההפצה צריכה שילדים יירצו לראות את זה). כשמדובר בסרטים מונפשים, אין שום בעיה בדיבוב לעברית, אך כשמדובר בסרטי לייב-אקשן, מדובר בדבר מיותר ומזעזע. אך מילא זה בוצע, הראש השפוי מקווה כי הקרנות הסרט יהיו 50% באנגלית ו-50% בעברית, אך תתפלאו, הן 70% בעברית ורק 30% באנגלית, כך שתצטרכו להתאמץ כדי לצפות בסרט בצורה נורמלית. ככה הם המפיצים, אוהבים לאתגר אותנו.
