ביקורת: "המלכודת"
מאת: נהוראי מבורך כחלון
פסקת הפתיחה הזו, לביקורת אודות סרט הקולנוע הקנדי משנת 2014, "המלכודת", עברה רק כשלעצמה טיוטות רבות ואינספור שכתובים. מה לעשות, ישבתי וחשבתי - איך אני אמור לכתוב הקדמה לסרט שטרם הצפייה בו בכלל לא שמעתי על קיומו ושמעולם לא שמעתי על קיומם של אף אחד משחקניו? ובכלל, זה סרט קנדי, ומעולם לא צפיתי בסרט שכזה (הסרטים בהם צפיתי מסתכמים בארצות הברית ובישראל של שנות ה-50 עד ה-70). אפילו כשצפיתי בטריילר של הסרט, לקראת הצפייה בו, לא ממש הבנתי לקראת מה אני הולך. באתי לסרט הזה עם אפס ציפיות, לחלוטין.
עוד בטרם אתחיל לדבר על הסרט, הרשו לי להתפזר מעט ולדבר על הפצתו. מדובר בסרט שיצא לאקרנים במקור, בקנדה, בשנת 2014, ולאחר מכן הגיע גם לארצות הברית ושם יצא לאקרנים בשנת 2015. אז מישהו מוכן, בבקשה, להסביר לי מדוע הסרט יוצא לאקרנים בישראל רק עכשיו, בשנת 2016? מילא, הצופים הישראליים סובלים כבר במשך שנים מפיגורי יציאה לאקרנים בסדר גודל של חודשים (רק בתקופה האחרונה "מים לא שקטים" ו"סטארטרק: אל האינסוף"), אך כעת מדובר בפיגור יציאה לאקרנים של לא פחות משנתיים (!). תראו, ההפצה הישראלית ידועה ברבים בטעויותיה ובשגיאותיה, על פני כל חברותיה, ואני לא מתכוון לנקוב בשמות ולהתנכל לנקודה הזו מעתה והלאה למשך כל הביקורת, אך באמת, הרשו לי לומר כי הפעם, מדובר בהגזמה רצינית.פסקת הפתיחה הזו, לביקורת אודות סרט הקולנוע הקנדי משנת 2014, "המלכודת", עברה רק כשלעצמה טיוטות רבות ואינספור שכתובים. מה לעשות, ישבתי וחשבתי - איך אני אמור לכתוב הקדמה לסרט שטרם הצפייה בו בכלל לא שמעתי על קיומו ושמעולם לא שמעתי על קיומם של אף אחד משחקניו? ובכלל, זה סרט קנדי, ומעולם לא צפיתי בסרט שכזה (הסרטים בהם צפיתי מסתכמים בארצות הברית ובישראל של שנות ה-50 עד ה-70). אפילו כשצפיתי בטריילר של הסרט, לקראת הצפייה בו, לא ממש הבנתי לקראת מה אני הולך. באתי לסרט הזה עם אפס ציפיות, לחלוטין.
אבל באמת, חורה לי הפיגור הכה גדול ביציאה של הסרט, בעיקר מפני שמדובר בלא פחות מיצירת מופת, והיה יכול להיות טוב יותר אם היא הייתה מגיעה לארץ כבר כשיצאה לאקרנים, ב-2014, ולא שנתיים אחר כך, ב-2016. אבל בסדר, אפסיק להיטפל לנקודה הזו, כי אני די בטוח שהיא כבר מיצתה את עצמה. כמו שנאמר - עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
"המלכודת" עוקב אחר מייקל אלין (קסבייה דולן), חוסה בבית חולים לחולי נפש ומשוגעים. כאשר הפסיכיאטר המטפל של מייקל, ד"ר לורנס (קולם פאור), נעלם, ואיש לא מוצא את עקבותיו, מנהל בית החולים, ד"ר טובי גרין (ברוס גרינווד), נשלח לעמת את מייקל עם המקרה, היות והאחות סוזן פטרסון (קתרין קינר) מעלה את החשד כי מייקל קשור להיעלמותו של לורנס.
עלילת הסרט מסופרת בצורת פלאשבק, כאשר הדמויות הראשיות מתארות את השתלשלות האירועים לאחר שאלו כבר קרו, כך שהצופה הפשוט עלול להתבלבל ולשרות בחוסר הבנה במערכה הראשונה. עם זאת, אט אט, מדקה לדקה, הסיפור מתבהר והופך למובן יותר ויותר עבור הצופה, והנקודות כולן מצליחות להתחבר למקשה אחת. לאורך כל המערכה הראשונה, ובצורה ניכרת בזו השנייה, עופף את הצופה מסתורין רב ושאלות רבות עולות לראשו, כשאי-אפשר לדעת מה אמת ומה לא, מה חיוני לעלילה ומה לא, ומי זה מי ומה זה מה. הקצב של הסרט איטי למדי, אם כי לחלוטין לא במובן השלילי. וכל אלו, על כל פניהם, עובדים עבור הסרט בצורה נהדרת ויוצרים אצל הצופה תחושת עניין המרתקת אותו למסך ולא משאירה אותו אדיש למתרחש.
הסרט מתאפיין לכל אורכו בסממני דרמה וקומדיה רבים, שמצליחים להשתלב כאחד לכדי מותחן פסיכולוגי. קטעי הדרמה מצוינים, ומצליחים לרגש ולרתק למסך בצורה פנטסטית וליצור אצל הצופה תחושת הזדהות גדולה למדי עם הדמויות וחיבור נהדר עם העלילה. קטעי הקומדיה משובחים ומצליחים להצחיק ולבדר בצורה פנטסטית, זאת כשהם מצוידים בבדיחות נהדרות ולא פחות מגאוניות. החיבור בין הדרמה לקומדיה מצליח לעבור בצורה נהדרת, והסרט מצליח לתמרן בין שני הז'אנרים ולאחד אותם לכדי מותחן פסיכולוגי.
הסרט מועבר בצורה נהדרת, ושחקניו מוכיחים יכולות פנטסטיות, כשניכרת עבודת בימוי מעולה מצ'אלרס בינם. תחילה, כמובן, דולן, שמגלם את דמותו של מייקל בצורה גאונית ומצליח לגרום לצופה לצחוק ולהתרגש כאחד ולהזדהות עימו בצורה נהדרת. אחר כך נמצאים גרינווד וקינר, שאמנם לא משחקים בצורה הגאונית בה משחק דולן, אך גם כן עושים עבודה לא רעה בכלל ומצליחים לגרום לצופה להתחבר אליהם, להתרגש ולבכות יחד איתם.
ראויים לציון לשבח גם התסריט, העריכה והפסקול המוזיקלי. עלילת הסרט מקורית ומצליחה ליצור סיפור שאינו דומה לאף דבר שנראה אי-פעם קודם, זאת בים של סרטי המשך/אתחול/חידוש. התסריט כתוב היטב, והוא מלא בדיאלוגים נהדרים ובלא מעט קטעים פשוט גאוניים. והעריכה, היא מצליחה לשלב את הסצנות השונות ואירועי הסרט בצורה מעולה וליצור עניין במסתוריות שלה. ומעל שני אלו, נמצא הפסקול המוזיקלי, שמצד אחד הוא חלול למדי ואין בו כמעט שירים ומנגינות, אך מצד שני כשהוא מבליח מידי פעם הוא מצליח לשבות את אוזניו של הצופה בצורה מדהימה.
אך דווקא כשנראה שמדובר בסרט שהוא לא פחות מיצירת מופת, פשוט מושלם, מגיע החוסר היחיד שלו. לא חסרים סרטים נהדרים וגאוניים שנהרסים רק בגלל המערכה האחרונה שלהם, סצנות הסיום או הדקות האחרונות. דוגמאות ישנן אינספור, ונראה שכעת גם "המלכודת" מצטרף אליהן. לאחר שעה וחצי של גאונות צרופה, מגיעות עשר הדקות האחרונות, שנראות מאוד מיותרות, וחסרות כל פשר וסיבות לקיומן. הן לא רעות, אך בהשוואה לגאונות שקדמה להן, הן הרבה פחות טובות.
