"האנטומיה של גריי" עונה 13 פרק 1 - ביקורת טלוויזיה
מאת: נהוראי כחלון
"האנטומיה של גריי" רצה על המרקע כבר 12 שנים, ומתפרסת על פני כ-270 פרקים ב-13 עונות. בימינו, כשסדרות עולות באותה המהירות שהן יורדות, קשה מאוד לראות סדרות מגיעות לנתון כזה. אף שמדובר בקונצנזוס כי הסדרה אינה כפי שהייתה בעבר בכל הנוגע לאיכותה, וכי היא מתדרדרת מפרק לפרק, היא עדיין עובדת בכל הקשור לרייטינג, דבר נדיר בזמנים בהם מרבית האנשים מעדיפים לצפות באינטרנט ביום שלמחרת.
מהעונה הקודמת של הסדרה, השתיים עשר במספר, יצאתי בטעם חמוץ. לצד כמה פרקים ספציפיים שטיבם גרם לי לפעור את פי (במיוחד, מעל כולם, הפרק העומד לזכותו של דנזל וושינגטון), היו כרוב מוחץ פרקים משעממים וסתמיים, ובמילה אחת - גרועים. יותר מכולם, פרק הסיום של העונה הוכיח בצורה הטובה ביותר את התיישנותה של הסדרה, כשכל שהוא עורר בי היה הרצון להפסיק לצפות בסדרה, חד וחלק.
אבל אני לא יכול להפסיק לצפות בסדרה, לא משנה כמה אני אנסה. הבטחתי לעצמי שלא אחזור לעונה הבאה, וחזרתי. אבל אין הרבה ברירות, במיוחד כשזו, פשוטה כמשמעה - התמכרות. אף על פי שכל השאלות שעלו והמסתורין שעלה לא עניינו אותי כלל, לא יכולתי לישון בשקט מבלי לדעת מה התשובה לכל שאלה, ובידיעה כי כשתתקבל תשובה, תעלה מיד עוד שאלה.
זה מוזר, אני יודע. אבל זה התירוץ לעצמי לחזור לצפות בסדרה, אף על פי שאני יודע שכל שאני מייחל לו לא יגיע, ושככל הנראה, אקבל את אותו הדבר שקיבלתי בעונה הקודמת - שעמום, סתמיות ומריחה ארוכה שלא לצורך. סדרות כמו "האנטומיה של גריי" הן זללת - זה לא הכי בריא, אנחנו לא הכי אוהבים את זה וזה גם לא הכי טעים, אבל אנחנו אוכלים את זה ושותקים. וזה סיפורו של עולם.
כהמשך ישיר לאירועי העונה הקודמת (תקציר "מאירועי הפרקים הקודמים" בפחות מדקה... שאפו!), אנחנו ממשיכים במעקב אחר קשתות הסיפור השונות. וכבר כאן, בהפתעה גמורה לחלוטין, מתחיל טיבו הניכר של הפרק. בעוד פרקים רבים בעונה הקודמת נפלו בחוסר היכולת המשווע שלהם לשלב בין יותר משתי עלילות בו זמנית וגרמו לצופה להתבלבל מרוב העלילות הרבות שנדחקות לאותה מסגרת, הפרק הנוכחי צולח במשימה, ומצליח לשלב את כל העלילות הנוכחיות לכדי אחת ולגרום לצופה להרגיש בנחת ולא להצטרף להתאמץ בשביל להבין את המתרחש.
בראשן של קשתות הסיפור הרבות, עומדת זו אשר חתמה את העונה הקודמת בצורה המעניינת ביותר - סיפור האהבה הכוזב של אלכס וג'ו. לאחר כל הטלטלות הרבות שפקדו את השניים לאורך ארבעת העונות האחרונות, המערכת הזוגית שלהם הגיעה לשיאה בסוף העונה הקודמת, עת אלכס הציע לג'ו להינשא לו. אך כסדרו של עולם, הדבר אינו הסתדר, והוא נגמר במקרה הכאה קיצוני של אלכס כלפי אחד מעמיתיו הרופאים, כשבמקביל נגלה גם סוד "אפל" אודות עברה של ג'ו, אשר הוא גרם לה לסרב להצעתו של אלכס אף על פי רצונה להיענות לו.
קשת הסיפור הזו הייתה זו אשר חתמה את העונה הקודמת, בסצנה חזקה ומטלטלת רגשית שגרמה לכסיסות ציפורניים רבות. אף על פי הנואשות הניכרת ב"סוד" האפל של ג'ו, והיותו טיפשי למדי ומאוד לא הגיוני בהתחשב בקו העלילתי של מה שסופר לנו עד כה, ואף על פי שקשת הסיפור הזו בהחלט מיצתה את עצמה כבר לפני זמן רב, קשה להתעלם מהעובדה כי למרות הכל, היא פשוט מעניינת ומותחת. בזכות כתיבה נהדרת, הניכרת בדיאלוגים נהדרים ובימוי לא רע בכלל, הניכר בדרמה מעולה, ובעזרת המשחק הכובש של ג'סטין צ'מברייס וקמילה לודינגטון, אי-אפשר להתעלם מקשת הסיפור הזו ולא להתמכר אליה.
הפרק, ככלות כולו, התמקד בקשת הזו ובהשלכותיה על המתרחש בבית החולים ובין האנשים. אלכס מטולטל ולא בטוח מה עליו לעשות, האם להודות או לא והאם מה שהוא עשה היה מוצדק או לא; מרדית' אינה יודעת אם לתמוך בחבר הטוב ביותר שלה ולעמוד לצידו בנאמנות, או לעבוד לפי חובתה המוסרית כרופאה; וג'ו מבולבלת, חסרת אונים ולא בטוחה לגבי מה שעליה לעשות לקראת העתיד הצופן לבוא. הרגשות האמוציונליים הצליחו לעבוד בצורה נהדרת וליצור סביבן עננת דרמה בוגרת ועצובה. לאורך כל הפרק, היה קשה שלא לאהוב את שהתרחש על המסך, להתחבר אליו ולהתרגש יחד עם הדמויות.
הכתיבה של הפרק הייתה פשוט מעולה, לא פחות מכך. המונולוג המלווה של מרדית', לאחר סתימות רבה בפרקי העונה הקודמת, היה בפרק הנוכחי פשוט נהדר ונגע בלב במשפטים מרגשים ומחכימים. הדיאלוגים בין הדמויות היו נהדרים והצליחו לרגש בצורה ניכרת. בעזרתו של הבימוי הנהדר, הפרק התמלא בדרמה בוגרת ועצובה שקשה לדעת אם היא השאירה לפחות עין אחת יבשה.
בצד, ממש בקטנה ומתחת לפני השטח, עמדו להן עלילות המשנה, שהבליחו רק לכמה סצנות בודדות ופינו את הבמה עבור קשת הסיפור הראשית. מערכת היחסים בין מרדית' לניית'ן מתחילה סוף סוף לעניין ולגרום כלפיה עניין, אף על פי שמעורבותה של מגי בה עדיין נראית טיפשית; בניית האמון מחדש בין ביילי לבן מעלה חיוכים רבים על הפנים, ועובדת בצורה לא רעה בכלל; ה"בלגן" סביב התינוק המשותף של אפריל וג'קסון ממשיך, כמו בעונה הקודמת, להיות הדבר המעניין ביותר, ולהעלות בד בבד לחיוכים רבים וצחוק מתגלגל גם הזדהות רבה וחיבור גדול.
ואי-אפשר לכתוב ביקורת על הפרק הנוכחי מבלי להזכיר את הפסקול שלו, שעמד על סף הגאונות. העורך המוזיקלי של הסדרה ממשיך להוכיח את היותו הדבר הטוב ביותר בה, בעזרת שירים נהדרים ומנגינות נעימות לאוזן המצליחות להתחבר בצורה פנטסטית למתרחש על המסך ולהוסיף לאפקט הדרמתי והרגשי. אני לא חושב שיש סדרה ראויה יותר מזו לקבל את פרס האמי לעריכה המוזיקלית הטובה ביותר.
"האנטומיה של גריי" רצה על המרקע כבר 12 שנים, ומתפרסת על פני כ-270 פרקים ב-13 עונות. בימינו, כשסדרות עולות באותה המהירות שהן יורדות, קשה מאוד לראות סדרות מגיעות לנתון כזה. אף שמדובר בקונצנזוס כי הסדרה אינה כפי שהייתה בעבר בכל הנוגע לאיכותה, וכי היא מתדרדרת מפרק לפרק, היא עדיין עובדת בכל הקשור לרייטינג, דבר נדיר בזמנים בהם מרבית האנשים מעדיפים לצפות באינטרנט ביום שלמחרת.
מהעונה הקודמת של הסדרה, השתיים עשר במספר, יצאתי בטעם חמוץ. לצד כמה פרקים ספציפיים שטיבם גרם לי לפעור את פי (במיוחד, מעל כולם, הפרק העומד לזכותו של דנזל וושינגטון), היו כרוב מוחץ פרקים משעממים וסתמיים, ובמילה אחת - גרועים. יותר מכולם, פרק הסיום של העונה הוכיח בצורה הטובה ביותר את התיישנותה של הסדרה, כשכל שהוא עורר בי היה הרצון להפסיק לצפות בסדרה, חד וחלק.
אבל אני לא יכול להפסיק לצפות בסדרה, לא משנה כמה אני אנסה. הבטחתי לעצמי שלא אחזור לעונה הבאה, וחזרתי. אבל אין הרבה ברירות, במיוחד כשזו, פשוטה כמשמעה - התמכרות. אף על פי שכל השאלות שעלו והמסתורין שעלה לא עניינו אותי כלל, לא יכולתי לישון בשקט מבלי לדעת מה התשובה לכל שאלה, ובידיעה כי כשתתקבל תשובה, תעלה מיד עוד שאלה.
זה מוזר, אני יודע. אבל זה התירוץ לעצמי לחזור לצפות בסדרה, אף על פי שאני יודע שכל שאני מייחל לו לא יגיע, ושככל הנראה, אקבל את אותו הדבר שקיבלתי בעונה הקודמת - שעמום, סתמיות ומריחה ארוכה שלא לצורך. סדרות כמו "האנטומיה של גריי" הן זללת - זה לא הכי בריא, אנחנו לא הכי אוהבים את זה וזה גם לא הכי טעים, אבל אנחנו אוכלים את זה ושותקים. וזה סיפורו של עולם.
בראשן של קשתות הסיפור הרבות, עומדת זו אשר חתמה את העונה הקודמת בצורה המעניינת ביותר - סיפור האהבה הכוזב של אלכס וג'ו. לאחר כל הטלטלות הרבות שפקדו את השניים לאורך ארבעת העונות האחרונות, המערכת הזוגית שלהם הגיעה לשיאה בסוף העונה הקודמת, עת אלכס הציע לג'ו להינשא לו. אך כסדרו של עולם, הדבר אינו הסתדר, והוא נגמר במקרה הכאה קיצוני של אלכס כלפי אחד מעמיתיו הרופאים, כשבמקביל נגלה גם סוד "אפל" אודות עברה של ג'ו, אשר הוא גרם לה לסרב להצעתו של אלכס אף על פי רצונה להיענות לו.
קשת הסיפור הזו הייתה זו אשר חתמה את העונה הקודמת, בסצנה חזקה ומטלטלת רגשית שגרמה לכסיסות ציפורניים רבות. אף על פי הנואשות הניכרת ב"סוד" האפל של ג'ו, והיותו טיפשי למדי ומאוד לא הגיוני בהתחשב בקו העלילתי של מה שסופר לנו עד כה, ואף על פי שקשת הסיפור הזו בהחלט מיצתה את עצמה כבר לפני זמן רב, קשה להתעלם מהעובדה כי למרות הכל, היא פשוט מעניינת ומותחת. בזכות כתיבה נהדרת, הניכרת בדיאלוגים נהדרים ובימוי לא רע בכלל, הניכר בדרמה מעולה, ובעזרת המשחק הכובש של ג'סטין צ'מברייס וקמילה לודינגטון, אי-אפשר להתעלם מקשת הסיפור הזו ולא להתמכר אליה.
הפרק, ככלות כולו, התמקד בקשת הזו ובהשלכותיה על המתרחש בבית החולים ובין האנשים. אלכס מטולטל ולא בטוח מה עליו לעשות, האם להודות או לא והאם מה שהוא עשה היה מוצדק או לא; מרדית' אינה יודעת אם לתמוך בחבר הטוב ביותר שלה ולעמוד לצידו בנאמנות, או לעבוד לפי חובתה המוסרית כרופאה; וג'ו מבולבלת, חסרת אונים ולא בטוחה לגבי מה שעליה לעשות לקראת העתיד הצופן לבוא. הרגשות האמוציונליים הצליחו לעבוד בצורה נהדרת וליצור סביבן עננת דרמה בוגרת ועצובה. לאורך כל הפרק, היה קשה שלא לאהוב את שהתרחש על המסך, להתחבר אליו ולהתרגש יחד עם הדמויות.
הכתיבה של הפרק הייתה פשוט מעולה, לא פחות מכך. המונולוג המלווה של מרדית', לאחר סתימות רבה בפרקי העונה הקודמת, היה בפרק הנוכחי פשוט נהדר ונגע בלב במשפטים מרגשים ומחכימים. הדיאלוגים בין הדמויות היו נהדרים והצליחו לרגש בצורה ניכרת. בעזרתו של הבימוי הנהדר, הפרק התמלא בדרמה בוגרת ועצובה שקשה לדעת אם היא השאירה לפחות עין אחת יבשה.
בצד, ממש בקטנה ומתחת לפני השטח, עמדו להן עלילות המשנה, שהבליחו רק לכמה סצנות בודדות ופינו את הבמה עבור קשת הסיפור הראשית. מערכת היחסים בין מרדית' לניית'ן מתחילה סוף סוף לעניין ולגרום כלפיה עניין, אף על פי שמעורבותה של מגי בה עדיין נראית טיפשית; בניית האמון מחדש בין ביילי לבן מעלה חיוכים רבים על הפנים, ועובדת בצורה לא רעה בכלל; ה"בלגן" סביב התינוק המשותף של אפריל וג'קסון ממשיך, כמו בעונה הקודמת, להיות הדבר המעניין ביותר, ולהעלות בד בבד לחיוכים רבים וצחוק מתגלגל גם הזדהות רבה וחיבור גדול.
ואי-אפשר לכתוב ביקורת על הפרק הנוכחי מבלי להזכיר את הפסקול שלו, שעמד על סף הגאונות. העורך המוזיקלי של הסדרה ממשיך להוכיח את היותו הדבר הטוב ביותר בה, בעזרת שירים נהדרים ומנגינות נעימות לאוזן המצליחות להתחבר בצורה פנטסטית למתרחש על המסך ולהוסיף לאפקט הדרמתי והרגשי. אני לא חושב שיש סדרה ראויה יותר מזו לקבל את פרס האמי לעריכה המוזיקלית הטובה ביותר.
בניגוד לכל תחזיותיי האישיות, שניבאו נפילה וחלחלה גדולה, זה היה דווקא פרק נהדר. אף על פי כמה מגרעות עלילתיות ברורות (השתלבותה הטיפשית של מגי בסיפור האהבה של מרדית' וניית'ן, כמובן), היה קשה שלהתעלם מהכתיבה הפנטסטית, הבימוי המעולה והפסקול הגאוני. לא מדובר באחד מפרקיה הטובים ביותר של "האנטומיה של גריי" מאחוריה, אך הוא בהחלט נעים לצפייה והעביר שלושת רבעי שעה בהנאה.
