בקצרה - 09: אחרי הכל, יש משהו שלא הבהרתי כראוי בנוגע ל"ספיידרמן: השיבה הביתה"

באופן די חריג, תוכן האתר התמקד במשך יומיים שלמים רק בדבר אחד. זה התחיל עם צילומי ההשלמה של "דדפול 2", המשיך עם דחייתו של "אקס-מן: פניקס האפלה" ואכזבתי מכך והסתכם בפלונטר של "המוטנטים החדשים". כבעל טור, רציתי לדון בסוגיה המעסיקה אותי, וכעורך, רציתי להעלות ללב השיח הציבורי את הנושא היקר ללבי. נתוני החשיפה לקהל והשתתפותו מוכיחים כי דווקא נחלתי הצלחה, אף על פי שמדובר בעניין סובייקטיבי. אז, מה אני רוצה הפעם? לבקש סליחה, על זה.
תמונה קשורה
בקיץ האחרון, פרסמתי מעין ניתוח ביקורתי על "ספיידרמן: השיבה הביתה". לא ממש אהבתי את הסרט, ותגובת הקהל כלפיי הייתה שלילית במיוחד. עם זאת, קבוצה מצומצמת דווקא הצליחה להתחבר לכמה מהנקודות השליליות שהעליתי בו בזמן שהיא חלקה עמי את אותה ההערכה לנקודות החיוביות שציינתי. בשורה התחתונה, תייגתי את הסרט כ"חוויה קיצית סבירה" ו"סרט פופקורן חביב". אבל בדיעבד, אני מבין כי מדובר בלא פחות מעוול. תראו, אל תצפו שאומר כי צפיתי בסרט פעם נוספת ואני חוזר בי מכל מילה כי מדובר ביצירת מופת והייתי טמבל. זו לא המציאות, זה לא נכון. מה שכן, צפיתי בסרט פעם נוספת ואני חוזר בי מכמה דברים כי מדובר בסרט די טוב והייתי טמבל. יש הבדל.

בתכל'ס, יש דבר אחד שהפריע לי בקריאה חוזרת של הביקורת, וזה שלא הבהרתי בצורה מספיק טובה נקודה חיובית שמאד התחברתי אליה. מרבית החסרונות, בסופו של דבר, לא השתנו. סלחו לי אם אחזור על דבריי מאותה ביקורת.

זמן לא רב לאחר אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", פיטר פארקר, בעזרת המנטור שלו, טוני סטארק, מנסה למצוא איזון בחייו בין היותו תלמיד תיכון טיפוסי בגיל ההתבגרות בקווינס להיותו הגיבור-על הידוע לשמצה "ספיידרמן" ונאלץ להתמודד עם איום אימתני בדמותו של נבל-העל "הנשר".

עוד באפריל 2015, נודע כי הסרט לא יכלול בו את סיפור המקור של הדמות. בשום צורה שהיא, אפילו לא בפלשבק. כן, עד כדי כך. אשכרה, סרט אודות דמותו של ספיידרמן (ועוד ראשון בסדרה!), מבלי לכלול את הרקע והסיפור המלא - עקיצת העכביש, מותו של דוד בן ולקח ה"כוח גדול, אחריות גדולה". הייתם מאמינים? אני, בכל אופן, לא. אבל הנה, זה קרה. והפלא זה פלא, זה עבד בצורה לא רעה בכלל. בכל זאת, סוף סוף אפשר היה להיאנח לאחור ולצפות בסרט אודות הדמות, מבלי להתעכב על התחבטות מרוחה אודות כוח ושימוש בו ובכי מר על מוות. בכל זאת, צריך לזכור כי מדובר בגרסה צעירה של הדמות, בגיל 16 לערך, שלא אמורה להתמודד במציאות עם דברים שכאלו, אלא עם דברים אחרים לגמרי - חיי הנעורים, מצוינות לימודית, מקובלות חברתית ועשייה פשוטה של כיף טהור. כך זה נעשה, ובצורה פשוט מעולה.

כפי שתוכלו לראות כאן, הסרט נפתח בצורה שמגשרת בין אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" להווה, באמצעות הצגת חוויותיו של פארקר מאירועי הקרב בשדה התעופה. תמים וחסר הבנה מעשית, הוא נלקח מביתו (ה-"Safe Place") אל מקום לא מוכר (מעין "War Zone"). חבריו ומשפחתו כבר לא בסביבתו, ועליו להסתגל לחברתם של אנשים שהוא מעולם לא פגש. כחלק מהניסיון שלו להתמודד עם הסיטואציה, הוא מטבל את דבריו בלא מעט הומור. זו הדרך אותה הוא מוצא להתמודדות עם הסיטואציה, שמבטאת מבפנים פחד וחשש.

כבר בפגישתו הראשונה עם האפי, שאוסף אותו מביתו לשדה התעופה, הוא מנסה להבין את הסביבה בה הוא נמצא בניסיון ליצירת אינטראקציה. אך כנער חסר כישורים חברתיים, שהומור הוא חלק בלתי נפרד מחייו, הוא מעליב את האפי ויוצר אנטגוניזם. וזו גם הסיבה שהוא מתעד את חוויותיו ביומן וידאו, כי אין לו עם מי לחלוק את מה שעובר עליו ואת הרגשות אותם הוא חווה.

כשהוא נלחם בצוות גיבורי-העל של קפטן אמריקה, הוא מתלהב ורועד בזרימה בלתי ניתנת לעצירה של אדרנלין. הוא גדל בהערצה על "הנוקמים", ופתאום הוא עומד לצידם. הוא נלחם בלא פחות מקפטן אמריקה (ואפילו גונב את המגן שלו), ובשלב מסוים גם מצליח להביס איש המתנשא לגובה של עשרות מטרים. את מה שעשה במשך כל ילדותו עם צעצועים, הוא פתאום מגשים והופך למציאות. חלום רטוב, לא פחות מזה. וההתלהבות שלו ניכרת בצורה יוצאת דופן, קשה שלא לשים לב אליה. אבל אל לנו לשכוח כי מדובר בסך הכל בנער, שכל ניסיונו בתחום מסתכם בהצלת חיי אזרחים מתאונות. אין לו ממש מושג כיצד להתנהל בקרבות שכאלו, הוא מאלתר תוך כדי פעולה. הוא כל כך חסר ידע וניסיון, עד שהוא שואף השראה ללחימה מ"מלחמת הכוכבים".

אין שם דיונים פילוסופיים על טוב ורע וניצול כוח, או בכלל התייחסות רצינית לסכסוך בין איירון מן לקפטן אמריקה. במהלך יומן הווידאו, פארקר עצמו מציין כי "אף אחד לא אמר לי למה אני כאן ומה אני אמור לעשות". וזה, כנראה, מתמצת את העניין בצורה הטובה ביותר. האיש ששימש לו כמקור השראה במשך כל חייו, טוני סטארק, מגיע לביתו ומציע לו להילחם לצידו עם בונוס של חליפה משודרגת. אף אחד לא יסרב לדבר שכזה, כמובן.

לבסוף, בהתקשרות לאירועי ההווה, סטארק מחזיר את פארקר לביתו יחד עם חליפתו החדשה ומעניק לו את הזכות לשמור עליה. ופארקר, כצפוי, מגיב בהתרגשות נפעמת. בעיניו, מדובר במעין "הבעת אמון" מצידו של סטארק, מעין הערכה ואות תודה על העבודה שעשה עבורו. וחוץ מזה, חליפתו הקודמת הייתה חובבנית ומרושלת ופתאום הוא זוכה לחליפה בעלת כישורים טכנולוגיים מתקדמים. מיד לאחר מכן, מבלי לחשוב פעמיים, הוא פשוט מבקש להצטרף ל"הנוקמים". כן, פשוט ככה. הוא לא באמת מבין את השלכות הקרב שזה עתה התרחש או חושב על העתיד לבוא. הוא נהנה מאד להילחם, וחש מבפנים כי הועיל ועזר בעשיית שינוי לטוב. הוא רוצה לעשות את זה שוב, ושוב, ושוב. וכמובן, זה יפטור אותו מהלימודים בבית הספר.

אבל הוא עוד לא מוכן, ולכן, מן הסתם, סטארק מסרב לבקשתו. כאן מתחיל המסע שלו, הניסיון להוכיח כי למרות שהוא נער וכי למרות שהוא רק בתחילת דרכו - הוא מוכן, כנגד כל הסיכויים. הוא לא מרפה מהאפי בבקשה בלתי נפסקת לשיבוץ במשימות נוספות, והוא מתחיל לעטות את החליפה יותר. הוא מבריז מבית הספר, פורש מחוגי העשרה ובקושי מבלה עם החבר היחיד שיש לו. ולמה? כי כיף לו בתור ספיידרמן, גיבור-העל השכונתי.

במשך כל היום, עד כלות הלילה, הוא לא מרפה מחיפושיו אחר פעולות הרואיות לביצוע. אבל המציאות היא לא סרטי קולנוע, ובמקרה הטוב ביותר הוא נתקל בגנב אופניים או בזקנה שזקוקה להכוונה. אף על פי שמדובר בדברים זניחים, דווקא בהם הוא משקיע יותר מכל. הוא מנסה להוכיח כי לא משנה מה, הוא יתמיד וישתדל לעשות את הטוב שבאפשרותו. וכשהוא נתקל בשוד בנק, ההזדמנות לא מתפספסת. הוא קופץ היישר לזירת האירוע, ופועל ללא חטא.

הסרט לא מנסה לבגר את פארקר במהירות או לשתול בו תובנות בוגרות, הוא נותן לו להתבגר לבד, בקצב שלו ולהבין את הצרכים האמיתיים בחיים. בנקודה מסוימת בסרט (כאן), פארקר פועל בחוסר אחריות ומוביל לכך שחליפתו נלקחת. כמו כל נער, הוא נלחם על דעתו ומסרב להודות בטעותו. אלא שאז, הוא מוכח במקומו ונשאר בבושת פנים. הוא נאלץ להתמודד עם עצם העובדה שאכזב את האדם היחיד שעוד האמין בו, ומבין כי עשה דבר שגוי שעלול היה לעלות בחיי אדם.

ללא החליפה, הוא פתאום "נוחת על הקרקע". הוא כבר לא ספיידרמן, לפחות לא זה שהוא התרגל להיות. אין לו מה לעשות עם החליפה הישנה, הוא כבר הספיק לשכוח אותה. ובכלל, אין לו טעם או חשק. הוא מתחיל ללמוד, לבלות עם חבריו וליהנות בחיק משפחתו. כל מה שהפסיק לעשות קודם, הוא שב לעשות כעת. וזה קצת מנחם אותו, כי פתאום יש לו "חיים". ההתחלה אמנם דיכאונית ושרויה בעצב, אך בחלוף הזמן עולה חיוך רחב על פניו והוא מצליח להשלים עם הסיטואציה אליה נקלע.

אבל הדברים מובילות אותו בחזרה אל ספיידרמן, כי חיי אדם עלולים להיפגע והוא היחיד שמסוגל למנוע את זה. אז עם כל הסיכון שכרוך בדבר, הוא עוזב את האישה עליה חלם במשך זמן רב ויוצא למשימה מסוכנת. וגם כאן, הוא לא ממש מבין בפני מה הוא עומד. הוא אומר את זה בעצמו (כאן) - "אני יודע שלמכור נשק זה רע וזה כל מה שחשוב". הוא בסך הכל נער, אין לו שמץ בסכסוכים פוליטיים ובמאבקי מעמדות. אבל כן אכפת לו מחיי אדם שעלולים להיפגע, ועל כך הוא מוכן להקריב את חייו. כאשר הוא מגיע למצב של חוסר אונים וקרוב יותר מאי פעם למותו, הוא מבין כי זו הדרך בה הוא בחר וכי עליו להמשיך בה ולשאת בהשלכות. כי אם לא הוא, אז לא יהיה אף אחד אחר. פיטר פארקר הוא ספיידרמן, לטוב ולרע.

ואל תטעו לרגע, הוא מפסיד בקרב ובצורה נחרצת. בכל זאת, הוא בסך הכל נער עם חליפה מגושמת שניצב אל מול גבר בשנות ה-40 לחייו שמצויד בחליפת קרב צבאית. הוא שוכב בחוסר אונים על הקרקע, כשדם מכסה את גופו וכל עצמותיו נאנקות מכאבים. ותאונה קורת, ומאפשרת לו לצפות באויבו מת. אבל לא, הוא מחליט לקום על רגליו ולהצילו באפיסת כוחות. הוא יודע כי מדובר באיש משפחה, בעל ואב, וכמי שכבר איבד קרובים בחייו הוא לא רוצה שאחרים יחוו את את אותו הדבר. אבל יותר מכך, הוא רואה בו בן אדם, וכנער תמים הוא מאמין כי לכולם מגיעה הזכות לסליחה וכפרה.

לאחר שמעשו נודע לסטארק, חליפתו שבה אליו והוא זוכה להצעת הצטרפות ל"הנוקמים" (כאן). למרות הפיתיון הגדול שבדבר, הוא עוצר, ולראשונה - חושב. ומגיע להחלטה, שלא. הוא מבין כי עדיף לו לא לקפוץ מעל הפופיק, הוא רוצה להשתפשף עוד קצת ולחוות נעורים במקום לקפוץ אל בגרות. עם כל הכבוד, הוא פשוט מסרב. חוזר הביתה, עוטה בחזרה את החליפה ומחייך.

שתי נקודות חיוביות בולטות נוספות, ברשותכם.

האישיות של פארקר, דמותו. ספיידרמן, מאז ומעולם, היה גיבור-על קומי, אחד שכל פעילותו הוא לעג לאויביו, עשיית צחוק ועשיית שטויות. כי שוב, הוא בסך הכל נער, על כך בנוי הקומיקס. בסרט, הוא עושה בדיוק את זה - ההומור בדמותו של ספיידרמן הוא חלק בלתי נפרד בסרט זה, כמעט כל שורה שנייה שלו כוללת בדיחה, מעידה או שטות כלשהי וזה כיף. הוא מהנה, מצחיק ותענוג לצפות בו. סוף סוף, לאחר שתי גרסאות שלא ממש הצליחו להבין את זה, קורה הבלתי ייאמן - ספיידרמן הוא נער שעושה צחוקים ונהנה מהחיים. והוא גם עובר התפתחות. פארקר מתחיל את המסע שלו בנקודה מאוד ברורה - נער שלא ממש מבין מה הולך סביבו ורק מחפש את הכיף. לאחר מכן, הוא מסיים את המסע שלו בנקודה מאוד ברורה אף היא - נער שמבין את הצורך באחריות ורצינות. בעיניי, זה פנטסטי. מאז ומעולם (או לפחות מאז שהתחלתי את לימודי הקולנוע שלי), כל שאני מחפש בסרט זו התפתחות של הדמות הראשית, מסע אותו היא עוברת. כאן? יש את זה, בצורה מאוד ברורה.

וגם לחלק הפיזי צריך להתייחס. הביצוע פשוט נהדר. הולנד הוא מתעמל ידוע, שרירי למדי, הידוע ביכולותיו המדהימות וזה בהחלט מורגש כאן. את מרבית פעלוליו של ספיידרמן, אגב, ביצע הולנד בעצמו. אף על פי שלרגעים החליפה החדשה של ספיידרמן נראית ומתנהלת כמגוחכת (איך לעזאזל מערכת הפעלה ושדה ראייה ממוחשב בחליפה כה צמודה ללא מרווחים?!), ברב הזמן היא פשוט מגניבה. אלא שהחליפה תוצרת הבית, אשר מופיעה רק בשלב מאד ספציפי של העלילה, היא חליפת גיבור-העל הטובה ביותר שראיתי אי-פעם אחרי הכל. היא מציאותית. נער בסביבות גיל 16 לא יצליח ליצור חליפה בנויה לפרטי פרטים לגמרי לבדו, גם לא בגיל 18 (אהמ, "ספיידרמן המופלא"). כאן זה מורגש: יצירה מגושמת ולא ממש ברורה, די פזיזה. זה מציאותי וזה פשוט מדהים.


תמונה קשורה

החסרונות אותם ציינתי באותה ביקורת עוד עומדים על כנם, ברובם המוחלט. העלילה עדיין עצלנית, מבולגנת וחסרת קשר לינארי, האנטגוניסט עדיין לא קשור בשום צורה לגיבור ולא מצליח ליצור סכסוך מהותי עם תוכן ועומק, הסיידקיק עדיין בינוני ומעצבן, הסביבה העוטפת והמשפחה עדיין לא ממש ברורים ומושא האהבה עדיין גרועה ופשוט מזעזעת. על הכל כבר הרחבתי באותה ביקורת (מילים כדרבנות, בעיניי), ואני בהחלט אשמח שתקראו פהאציין כי בצפייה שנייה, השנאה כלפי מושא האהבה רק גדלה.

אז, מה בעצם השתנה? ההערכה שלי כלפי התסריט, בעיקר. דמותו של פארקר פשוט פנטסטית, והיא מתפתחת בצורה מחושבת שמעוררת הערכה. מעולם לא נהניתי באותה הצורה מהצגה של הדמות ומהתהליך אותו היא עוברת, זה מדהים. לרגע, ניתן לסלוח לכל הבינוניות המעצבנת לטובת זה. כשמתמקדים בטיב דמותו של פארקר, בכתיבה וגם בביצוע, חיוך רחב נמרח על הפנים. אל תטעו, עדיין מדובר בסרט סביר ותו לא. אבל אני מסתכל על מה שעשו עם הדמות הזו, ואומר "פאק".

עקבו אחרינו בפייסבוק.
התמונות בעיצוב צולמו על ידי i-bob. מופעל על ידי Blogger.