ביקורת: "תור: ראגנארוק"

|מאת: נהוראי כחלון|

מחלקת השיווק של Disney הצליחה לעשות את מה שנראה במשך זמן רב ככמעט בלתי אפשרי - לגרום לקהל להתעניין בסרט של תור ולצפות לו בכיליון עיניים. בזכות טריילרים פשוט מגניבים וכיפיים, שהצליחו לא פחות מלשבור את האינטרנט, רוב מוחלט הביע עניין היסטרי בסרט הזה, וחיכה בשקיקה לראות את תור נלחם בענק הירוק בקרב גלדיאטורים אימתני (זה, בכל זאת, היה לב השיווק). נוטים לומר כי כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, ו"תור: ראגנארוק" מצליח פשוט לחרוג מהפתגם הזה. כי עם כמה שהתרגשתי לקראתו, כך נהניתי ממנו. והיה לא מעט ממנה ליהנות.

בכל מה שנראה ממנה עד עכשיו, האדפטציה הקולנועית לדמות הקומיקס של תור לא הייתה טובה במיוחד. כריס המסוורת', ועל כך אין וויכוח, הוא הליהוק הטוב ביותר האפשרי לדמות, ונראה כאילו הועתק מתוך דפי הקומיקס. אבל זה רק במראה, כי בכל מה שעבר - קשה למצוא משהו. בכל הופעותיו השונות, תור תמיד היה לא ממש ברור - קומית ברובו, אך גם מחפש אחר עומק ורגש, ובסך הכל די חסר טון אחיד. המסוורת' הוא שחקן קומי נהדר, והוא בהחלט מצליח לגרום להתגלגלות צחוק, אך כשהוא מנסה להעביר עומק ורגש, הוא די פתטי. וחוץ מזה, חשוב לציין - הדמות אינה מעוררת עניין, ובעיקר מעלה פיהוק.

אי שם ב-2011, כשהפציע לראשונה ב"תור", המסוורת' הצליח להעביר את הדמות בצורה די סבירה בסך הכל, אם כי כבר אז חוסר האחידות בטון שלה העיק. גם אחר כך, ב"הנוקמים" ב-2012, היה אותו הדבר בדיוק - קומיות ברורה, אך גם קריצה דרמתית לא קטנה, וגם שם זה לא ממש הצליח לעבוד. היה נדמה, וקשה שלראות אחרת, כי האחראים השונים לא הצליחו להחליט לאיזה כיוון הם רוצים להצעיד את הדמות, ונתנו לה לרקוד על שתי חתונות, בניסיון כושל למדי. זה המשיך גם עם "תור: העולם האפל" ב-2014, שהיה בינוני להחריד, וניכר בעיקר ב"הנוקמים: עידן אולטרון" ב-2015, שהופעת הדמות בו הייתה טיפשית ביותר.

אבל עכשיו, כך נראה, מישהו סוף סוף החליט לקחת החלטה. ב"תור: ראגנארוק", הדמות צועקת בכיוון ברור ומשרה טון אחיד וברור. לראשונה, אפשר לצפות בדמות בחוסר תחושת מועקה, ואף ליהנות ממנה. צוות ההפקה, בהחלטה חכמה למדי, החליט לאמץ לחלוטין את הכיוון הקומי, ולנטוש כמעט לחלוטין את ניסיונות הדרמה והעומק.

כן, יש לא מעט ניסיונות לייצר רגש, המאמץ לעורר הזדהות עם הדמויות, להתחבר אליהן, ואף להגיע למצב של הזלת דמעה, מורגש בצורה כבדה, מעורר תחושת מועקה ולא פחות מפתטית. בראש ובראשונה, כמובן, מדובר בדמות שאת שמה הסרט נושא, אבל גם בלא מעט דמויות אחרות. זה לא עובד לאף אחת מהן, כולן, ככלות אחת, לא פחות מפתטיות. אולי, ורק אולי, אפשר למנות הענק הירוק, בהתחברות קלה וכנה, אבל לא ממש מעבר.

אבל במרכז, בלב הדברים, נמצאת הקומדיה. היא פשוט נהדרת, מלאה ברגעי שיא מופלאים ובצחוק בלתי פוסק לאורך זמן רב. כל הדמויות, מבלי יוצא מן הכלל, לוקחות חלק בלא פחות משלוש סיטואציות קומיות וזורקות לאוויר לפחות שלוש בדיחות. כולן, פשוט כולן. אחרי שחיפש תור את דרכו מאז הפציע לחיינו ב-2011, דמותו בוחרת צד קומי ברור, אותו ניתן לראות עוד בסצנה הראשונה של הסרט. כך גם הענק הירוק, שניסיון הכבדתו ב-2015 נשכח כמעט לחלוטין, ומוענק לו צד קומי מעולה. אבל זה שגונב את ההצגה, יותר מכל שאר הדמויות, ומעורר בכל רגע בו הוא מופיע על המסך צחוק מתגלגל משוגע, הוא לא אחר מאשר קורג, דמות משנה שזו הופעתה הראשונה, שכל שורה אותה הוא אומר כוללת לפחות בדיחה אחת, וכל הסיטואציות בהן הוא לוקח חלק הן קומיות לחלוטין.

לצד אותה קומדיה פשוט נהדרת (וגם די מבריקה), ישנו האקשן. בעוד ברגעים בודדים האפקטים והשימוש במסכים כחולים פשוט מגוחך (יש שלושה או ארבעה כאלה), הרוב המוחלט של הסרט עובר בתאווה לעיניים באפקטים מרהיבים. גם סגנון הקרבות מעולה, ויוצר לא מעט אדרנלין. השילוב של השניים, הקומדיה והאקשן, יוצר תוצר פשוט טוב, שחווית הצפייה בו היה הנאה מוחלטת. אין רגע אחד של שעמום, ואף לא מאיסה אחת.

את זה ניתן, כמובן, לזקוף לזכותו של התסריטאי אריק פירסון והבמאי טאיקה וואטיטי. הם עשו עבודה פשוט נהדרת, שבהחלט ראויה להערכה רבה. צוות השחקנים, כמובן, בולט בנוכחתו - כריס המסוורת' כובש את המסך (הוא תמיד היה טיפוס קומי, והמיקוד הזה מצעיד אותו בדרך המלך), מארק רופאלו נהדר (והוא גם היחיד שמצליח לעורר רגעי דרמה באמת סבירים), טום הידלסטון משובח כהרגלו (אם לרגע חשבתם אחרת) וקייט בלאנשט לא רעה בכלל (אבל לא ממש מעבר). פחות טובים, מה לעשות, הם אנתוני הופקינס (שיבש לחלוטין), טסה תומפסון המגלמת את ואלקירי (שנעשה ניסיון נואש לקדם את דמותה, אבל נכשל לנוכח כל מגרעותיה), קארבל אורבן המגלם את סקורג' (שהוא פשוט מגוחך, ודי בלשון המעטה), אידריס אלבה (שלא ממש עושה משהו בכלל) וג'ף גולדבלום (שדי מאכזב). 

בחזרה אל הטובים, צריך לציין בנפרד את גניבת ההצגה המדהימה של קורג, אותו מגלם הבמאי וואטיטי - אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה כל כך נהניתי מדמות ספציפית כמו שנהניתי מקורג, שללא ספק הפך כעת לאליל שלי.

אפשר להמשיך ולדבר על טיבו של "תור: ראגנארוק", ובמיוחד בצד הקומי, עד מחר, ולספר כמה הוא קרע מצחוק. הוא באמת סרט טוב, ממש טוב. אבל, וזו שאלה שליוותה אותי במשך זמן מה לאחר ההקרנה, האם מגיעות לו מחיאות כפיים?

בתחילת ההקרנה, כשהאורות כבו והאולם חשך, וכתובית Marvel המפלצתית כבשה את המסך, קהל לא מבוטל החליט לפצוח במחיאת כפיים. כשדמותו של הענק הירוק הפציעה אל תוך המסך, כמה נוספים החליטו גם כן למחוא כפיים. אפילו כשהיימדייל הציץ, עוד לא מעט החליטו למחוא כפיים. גם בסוף, בכתוביות הסיום הכה משמימות, נמחאו כפיים. אני חייב להודות, זה קצת עצבן אותי. אחד מהחברים הטובים ביותר שלי, איתו אני נוהג לצפות בסרטים בהקרנות העיתונאים, כבר דן איתי כמה וכמה פעמים בנוגע לעניין מחיאות הכפיים. בעיניו, מחיאת כפיים לסרט קולנוע היא "טיפשית", והוא מתרץ את דבריו בכך שלא מדובר בתאטרון או במחזה כלשהו, כך שאף אחד מצוות השחקנים או ההפקה בכלל ישמע אותך, ולכן זה דבר מיותר. אפשר לצעוק בהתלהבות ולהשתגע בזרימת אדרנלין בכל חלקי הגוף, אבל למחוא כפיים - לא. יש משהו בדבריו, אבל בעיניי הוא טועה.

מחיאת כפיים היא אקט לגיטימי, שמבטא את הרגשות העוברים בצופה בזמן הצפייה. זה בסדר לגמרי. כל עוד זה מידתי ובהתאם, זה ללא ספק טבעי לגמרי. לא במהלך כתוביות הפתיחה או במהלך הסרט עצמו, אלא כשהמסך מחשיך וכתוביות הסיום מתחילות להתגלגל. לשחרר את כל הרגשות שצברת במהלך הצפייה לכדי פעולה אחת. מחאתי כפיים כמה וכמה פעמים בהקרנות כלשהן, והרגשתי שלם לגמרי עם עצמי. כשהמסך החשיך על דמותו של וולברין, ו"לוגאן" נגמר, הרעתי במחיאות כפיים. כי התחברתי לדמות במשך 17 שנים, וכי צברתי רגש רב בתוך תוכי במשך כשעתיים וחצי. זה היה מוצדק. אבל לא מחאתי כשכתוביות הפתיחה עלו (בכל זאת, הסרט עוד לא התחיל בכלל, ככה שאין ממש על מה להריע), וגם לא כשדמויות מסוימות הופיעו (זה מיותר, כי דווקא כאן תירוץ התאטרון נכון).

לא מחאתי כפיים ל"תור: ראגנארוק". הוא סרט טוב, אין על כך ויכוח. אבל הוא לא "יצירת מופת", הוא לא "מיוחד" והוא לא שום דבר שלא ראיתי קודם בצורה כזו או אחרת, וגם אין בו רגש עמוק שמצטבר במהלך הצפייה ודורש שחרור. כן, הגוף שלי השתגע בזרימת אדרנלין בחלקים מסוימים מרב תחושת ההנאה אותה ספגתי, אבל אני די בטוח שמחיאת כפיים במהלך הסרט היא מיותרת לחלוטין (וגם מפריעה, למען האמת). אולי, לבטא את ההנאה הצרופה בסוף במחיאות קטנות, אבל לא ממש מעבר. אבל ל"תור: ראגנארוק" גם לא מגיעות מחיאות קטנות, כי ביומיים הוא יחלוף מחיי וכבר לא יעמוד על הפרק.

בשורה התחתונה, כמו שזה עתה הזכרתי - "תור: ראגנארוק" הוא סרט טוב. ללא שום צל של ספק, מדובר באחד מהסרטים הכיפיים ביותר שראיתי בתקופה האחרונה, והוא מספק חוויה לא רעה בכלל. צחקתי המון, ונדהמתי ממראה מרהיב בלא מעט רגעים. אפשר, די בקלות, להגדיר אותו כ"סרט פופקורן חביב", אבל זה יהיה עוול מוחלט, כי הוא מצליח לספק הנאה פשוט מטריפה.

ציון סופי: 8 מתוך 10